החלטה בתיק ת"א 525-07-10

1.         התובעים, עיריית נהריה (להלן - "העירייה") והיועץ המשפטי לממשלה, הגישו תובענה כספית על סך 125,901 ש"ח שעניינה באכיפת חיוב אישי שהוטל על הנתבעים על ידי שר הפנים, בתוקף סמכותו לפי סעיפים 221 ו-222 לפקודת העיריות [נוסח חדש] ולפי נוהל להטלת חיוב אישי כפי שנקבע בחוזרי מנכ"ל משרד הפנים 5/01 ו- 4/06. הנתבע 1 מכהן כיום וכן בזמנים הרלוונטיים כראש העירייה. הנתבע 2 שימש במועדים הרלוונטיים כחבר מועצת העיר וממלא מקום ראש העירייה. הנתבע 3 (להלן, גם "צימרמן") שימש במועדים הרלוונטיים כמנכ"ל העירייה. הנתבע 4 שימש במועדים הרלוונטיים וכיום כגזבר העירייה. לנוכח העובדה שהעירייה סרבה להגיש את התביעה כמתחייב בדין, כך הטענה, הוגשה התובענה על ידי העירייה והיועץ המשפטי לממשלה, המיוצגים על ידי פרקליטות מחוז חיפה - אזרחי.

2.         הנתבעים התגוננו בפני התביעה. הנתבעים 1, 2 ו- 4 מיוצגים על ידי משרד פרקליטים אחד. צימרמן מיוצג על ידי משרד פרקליטים אחר. הוריתי על מיצוי הליכי ביניים שלאחריהם אורה על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. הנתבעים 1, 2 ו- 4 לא הגישו כל בקשות באופן שלעניינם התיק בשל להגשת תצהירי עדויות ראשיות. על כך להלן. מנגד, מונחת בפניי בקשתו של ב"כ צימרמן למחיקת התביעה כנגדו על הסף. הונחו בפניי תשובת ב"כ התובעים ותגובת ב"כ צימרמן לתשובה האמורה. לנוכח זאת ראוי לומר דברים אחדים על התשתית העובדתית הנטענת, ככל שעסקינן בצימרמן.

3.         החיוב כנגד צימרמן נעשה בעקבות כך שהוא התקשר עם קבלני אשפה, שמלכתחילה לא נבחרו במכרז, מעת לעת, במכתב עליו הוא חתם שעה ששימש כמנכ"ל העירייה וללא סמכות. עניינו של צימרמן נדון בהליך מנהלי שהתקיים ביחידה לחיוב אישי במשרד הפנים. ההליך המינהלי כלל ביקורת שנעשתה על ידי רו"ח והבאת העניין לוועדה שכוננה אשר היו"ר שלה הוא כב' השופט (בדימוס) זיילר. הוועדה החליטה לחייב את צימרמן להשיב לקופת העירייה סך של 25,000 ש"ח. המלצתה של הוועדה הונחה בפני שר הפנים (להלן - "השר") והוא אישר אותה.

4.         מן החומר שבפניי עולה כי תחילה פנה צימרמן לשר וביקשו לבטל את החיוב האישי, מכוח סמכותו לפי סעיף 222 לפקודה הנ"ל. במכתבו מיום 28.5.08 רשם השר דאז, מר מאיר שטרית, כי "ההחלטה של חיוב אישי היא החלטה שיפוטית שהתקבלה אחרי שהשופט זיילר שמע את כל הנוגעים בדבר. ההחלטה אושרה על ידי המנכ"ל ועל ידי, לאור זאת איני רואה מקום להתערבות נוספת מצידי".

            צימרמן לא נח ולא שקט והוא פנה שנית לשר שטרית במכתבו מיום 15.6.08 ובשולי פנייתו רשם כי "אודה אם תשקול שוב את בקשתי להשמיע בפניך את טיעוניי ולהפעיל בעקב כך את שיקול דעתך". על כך נענה צימרמן במכתבו מיום 22.6.08 של עו"ד שלי מלכה, יועץ שר הפנים, המצוי במוקד הבקשה שבפניי. במכתב נרשם כי "שר הפנים הנחני להשיבך, כי עמדתו לא השתנתה ובכוונתו לערוך שימוע".

5.         תשתית עובדתית נטענת זו ניצבת ביסוד הנמקתו הראשונה של צימרמן. מן המכתב האמור מסיק צימרמן כי השר החליט לערוך לו שימוע. אכן סעיף 222 לפקודה הנ"ל מורה אותנו כי לאחר שהוטל חיוב, כמותווה בסעיף 221 לפקודה הנ"ל, הרי "השר רשאי, לפי שיקול דעתו, אם התבקש לכך על ידי האדם שחויב, ועל אף היות הפסילה או החיוב נכונים וחוקיים, לבטל או להקטין את הפסילה ואת החיוב, אם ראה שלפי כל נסיבות המקרה ראוי לעשות כן...". אכן, כך טוען צימרמן, השר החליט, טרם שיחליט אם יעשה שימוש בסמכותו האמורה, לערוך לו שימוע. שימוע זה, אין עוררין, לא נערך מעולם. משום כך ההליך המינהלי לא מוצה באופן שהחיוב איננו חלוט. שהרי, מן הסתם, בעקבות השימוע יכול שהחיוב היה נותר על כנו, יכול שהיה מבוטל, יכול שהיה מוקטן. בדעתי למקד עיקר מעייניי לעניינה של הנמקה ראשונה זו.

6.         התובעים טוענים בתשובתם שעמדתו של צימרמן הינה מיתממת. שהרי נהיר היה לנוכח המכתב האמור שעמדתו של השר לא השתנתה. והכיצד מתמודדים התובעים עם אמירת המכתב אודות "כוונתו לערוך שימוע" של השר? לשיטתם טענתו של צימרמן "מבקשת להיאחז בטעות סופר, גלויה על פני המכתב, שנפלה בו". שהרי "נוכח האמור במכתב יועץ השר כי 'עמדתו של השר לא השתנתה' אין כל מנוס מהמסקנה שמנוסח המכתב הושמטה בטעות המילה 'אין' לפני סיומו של המשפט, קרי, אין בכוונת השר לערוך שימוע" (סעיף 14). טענה זו חוברת לכך שאילו צימרמן סבור היה שהוא עתיד להיות מזומן לשימוע, ודאי שלא היה ממתין עד בוש, ימים עד שנים, ולא תוהה הכיצד ברבות השנים לא התקיים השימוע האמור.

7.         מאליו נהיר לי כי שומה עליי להכריע במחלוקת האמורה. שהרי, ולו לשיטת התובעים, ככל שאגיע למסקנה, בניגוד לעמדתם, כי אכן הייתה התחייבות של השר לקיים שימוע לצימרמן, טרם שיחליט אם יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 222 הנ"ל, אכן התביעה מוקדמת. אכן, ככל שאכריע, כעמדת התובעים, כי פרשנותו של המכתב האמור, וכן יתר נסיבות המקרה לרבות העדר המעש מצידו של צימרמן שעה שלא זומן לשימוע, מצביעות על כך שהשר לא התכוון לערוך שימוע, אכן, לכאורה, נולדה עילת התביעה ויש להידרש לה לגופה.

8.         שלא כעמדת התובעים, אף "בתמונת ראי" שלא כעמדת צימרמן, המכתב האמור אינו ברור וחד-משמעי. עמדתם הנחרצת, איפוא, של התובעים וצימרמן אינה מתיישבת, טקסטואלית, עם שני אבריו של המשפט הבודד במכתב זה, שבוודאי נוסח בדרך עילגת וקלוקלת. שהרי, כלפי התובעים ניתן לטעון שאם "עמדתו" של השר "לא השתנתה", על שום מה "בכוונתו לערוך שימוע"? שהרי, כלפי צימרמן ניתן לטעון על שום מה "בכוונתו" של השר "לערוך שימוע" אם "עמדתו לא השתנתה"?

            אכן, יכולני להעלות על דעתי, גם פרשנית וגם טקסטואלית, אופציות פרשניות  לכאן ולכאן. נזכור ונשמור כי טענת התובעים היא שבמכתב נפלה, "טעות סופר". אף בעניין זה יכולות להיות מועלות על ידי שורה של קושיות ותמיהות. מטעמים מובנים לא אתן להן ביטוי, כאן ועכשיו, אלא בגדר החלטתי הצפויה, כפי שיבואר בסמוך.

9.         העילה השנייה עליה סומך צימרמן את בקשתו למחיקה על הסף מבוססת על כך שלטענתו הבסיס לחיובו האישי הינו נזק, הפסד או חסרון כיס שנגרמו לקופת העירייה. מן הנתונים שבפניי אין עוררין, כך אף מסכימים התובעים, שלעירייה לא נגרם כל נזק. ואולם התובעים מציינים, בתגובתם, כי עילתם נגד צימרמן מבוססת לא על נזק, הפסד או חיסרון אלא "בעצם ביצועם של מעשים בלתי חוקיים" (סעיף 4), שנעשו, בין השאר, על ידי צימרמן.

10.        ואכן ראוי לעיין בסעיף 221 לפקודת העיריות. הוא מורה אותנו כי "על פי עצתו של רואה החשבון בפעולתו לפי סימן זה, יפסול הממונה כל פריט בחשבון שהוא בניגוד לדין, ויחייב בו את האדם ששילם או שהרשה את התשלום הבלתי חוקי, וכן יחייב הממונה כל אדם האחראי לחשבון בכל סכום של חסר או הפסד שנגרמו בשל התרשלותו או התנהגותו הרעה או בכל סכום שהיה צריך להביא בחשבון ולא הביא, ובכל מקרה כזה יאשר בכתב את הסכום המגיע מאותו אדם; הממונה יפרש בכתב את טעמי החלטתו בדבר הפסילה או החיוב וכן בדבר כל סכום שהכשיר, אם נתבקש לכך על ידי מי שנפגע בהחלטתו זו".

            מכאן, ולשיטת התובעים, נהיר שעילת התביעה נסמכת על יסוד הרישא בסעיף זה. דהיינו, חיוב המבוסס "על פי עצתו של רו"ח בפעולתו לפי סימן זה" בעקבותיה "יפסול הממונה כל פריט בחשבון שהוא בניגוד לדין, ויחייב בו את האדם ששילם או שהרשה את התשלום הבלתי חוקי". גם בעניין זה, לטעמי, עניין הוא לגביית ראיות. אכן בגדר ראיות התובעים הם יתבקשו להצביע על כך שהחיוב של צימרמן הוא פועל יוצא ההולם את דרישות הרישא של סעיף זה. שמא יתבקשו להתמודד הכיצד העילה האמורה מתיישבת עם מובאות מסוימות בכתב התביעה שלכאורה מצביעות על הטענה שהחיוב של צימרמן הוא פועל יוצא של " חסר או הפסד שנגרמו", ושלא כשיטתם בתגובתם בפניי.

11.        כל אלו מצביעים על כך שאין בדעתי, בוודאי לא בשלב זה, להיעתר לבקשת הסילוק על הסף של צימרמן ואולם נהיר שמכלול נתונים אלו מחייבים מענה ראייתי בגדר תצהירי העדויות שבדעתי להורות על הגשתם.

12.        נותר לי להתחבט, איפוא, האם להורות תחילה על הגשת תצהירי עדויות ראשיות במחלוקת שבין התובעים לצימרמן בלבד ורק לאחר מכן, ובעקבות הכרעתי הצפויה, להידרש למחלוקת שבין התובעים לבין הנתבעים 1, 2 ו-4, או לא לעשות כן. מחד-גיסא, אין ספק כי ככל שאכריע, בהמשך, לחובתו של צימרמן, אין הצדקה לפיצול הדיון בין עניינו של צימרמן לבין עניינם של יתר הנתבעים. מאידך-גיסא, ככל שאכריע בעניינו של צימרמן במסגרת פסק דיני הכולל, ובסופה של דרך עמדתו של צימרמן תתקבל על ידי, לכאורה נגרם לו עינוי דין.

13.        בהתלבטות זו החלטתי להורות על הגשת תצהירי עדויות ראשיות, בדרך העסקים הדיונית הרגילה. אכן, לאחר שמכלול תצהירי העדויות יונחו בפניי, ובישיבת קדם משפט שאזמן אז, אחזור ואשקול האם להכריע תחילה, בעניינו של צימרמן. אני עושה כן, ראש לכל, לנוכח העובדה שתהא ההכרעה אשר תהא, לכאורה אין מענה מניח את הדעת, למצער עד כה, בפי צימרמן הכיצד במשך השנים לא תהה על שום מה לא מתקיים שימוע בעניינו. אכן נתון זה אינו אוצר די כוח על מנת לדחות את טענתו של צימרמן לגופה, ואולם הוא בוודאי משתיק כל טענה של צימרמן אודות עינוי דין שעלול להיגרם לו, ככל שבסופה של דרך ידו תהא על העליונה.

14.        לנוכח כל אלו אין בדעתי, בשלב זה, ליתן צו להוצאות ואלו ייפסקו בהמשך הדרך.

15.        לפיכך הנני מורה לב"כ התובעים להגיש תצהירי עדויות ראשיות תוך 30 יום מיום המצאת החלטתי זו, בהעתק לחבריה.

16.        הנני מורה לב"כ הנתבעים 1, 2 ו-4 להגיש תצהירי עדויות ראשיות תוך 30 יום מיום קבלת תצהירי ב"כ התובעים, בהעתק לחבריו.